הסתר וגילוי - ביד האדם או ברצון האל?
פתיחה לדיון עקרוני ארוך, שמסתעפים ממנו דיונים רבים. כאן נשתדל להתמקד בנושא שבכותרת בלבד וכשנגלוש לדיוני משנה, נפתח רשומות נוספות...
תומר אמר/ה...
אני חייב לפתוח ולומר משהו מאוד חשוב - ביד הבורא.
)איזה נודניק אני.(
שלמה אמר/ה...
בעקבות הקטע מדברי הרב קוק שקראנו במפגש האחרון (הופיע כאן ומשום מה נעלם... ראובן?), אני יור ויותר מגבש תפיסה כי יש להפריד במצבים שונים בין המחשבה כי הכל אלוהות, ואין לאדם שום השפעה על המתרחש - כפי שעולה מחמשת הטעויות של הרמח"ל. לבין התפיסה הקלאסית לפיה יש לאדם השפעה על הגילוי וההסתר של הבורא באמצעות מעשיו.
ההפרדה לדעתי היא כפי שאמרתי, במעשי האדם ובחייו עליו לפעול כאילו (!!) הוא משפיע על התוצאות, אבל במחשבתו ובהכרתו הפנימית עליו לזכור כי הכל רק בכאילו, הבורא עושה הכל והארדם הוא רק מריונטה בידיו...
ולכן, כביכול יש לאדם השפעה על גילוי והסתר של הבורא כלפיו בשל מעשיו. אבל זה רק כביכול...
באמת אין לאדם השפעה על רצון השם והוא יכול להתגלות ולהסתיר את עצמו למרות מעשי האדם.
השאלה איך חיים עם הסתירה הפנימית הזו??
לדעתי: האופן שהצגתי לפי הבנתי את דברי הראי"ה קוק, הוא אפשרות די טובה. בפן המעשי היומיומי של החיים אנו פועלים, מקיימים מצוות, לומדים תורה, יוצרים בעולם ומתבוננים בחוקיו בכדי להגיע לגילוי יחודו ואחדותו יתברך. אך ברובד הפנימי היותר עמוק של החיים, עלינו להכיר בעובדה שאנו כלים בידי הרצון האלוהי ואין לנו שום יכולת להשפיע כלל.
אשמח לשמוע דעתכם.
תומר אמר/ה...
ועכשיו ברצינות, בעצם יש פה שאלה שחייבת להוביל שוב לעניין הבחירה.
אני רוצה לעלות שאלה - האם יגיעה מחייבת יכולת השפעה שלי על המציאות? או שהיא פועל שקיים בפני עצמו?
אני רוצה לעלות שאלה - האם יגיעה מחייבת יכולת השפעה שלי על המציאות? או שהיא פועל שקיים בפני עצמו?
אחלה הסבר שלמה אני מסכים איתך לגמרי.
זה סוג של פורים.
כל עוד אנחנו אוחזים ב-100% בידיעה הבנה אמונה שבאמת הבורא הוא היחיד שפועל והוא עושה הכל ואין חי
מעצמי כלום, אז באמת אפשר לשחק אותה כאילו זה לא כך. הבעיה מתחילה כשיש באדם אמונה שיש לו השפעה על המציאות. אז הוא לא באמת מיחד את בורא עולם.
מעצמי כלום, אז באמת אפשר לשחק אותה כאילו זה לא כך. הבעיה מתחילה כשיש באדם אמונה שיש לו השפעה על המציאות. אז הוא לא באמת מיחד את בורא עולם.
אסף אמר/ה...
אני מסכים, אין לנברא שום בחירה, אלא להשתוקק לחזור לשורשו. אך משיחזור, יהיה חופשי.
אמרי פרל אמר/ה...
החופש היחידי - התמסרות מוחלטת ושלמה לרצון האחד.
שנזכה...
ואם יגיעה זה פועל יוצא, כלומר חוויה מסויימת כשלעצמה. אז זה מעלה הרבה שאלות...
ולשם מה היגיעה אם היא לא בכוחנו?
ולשם מה היגיעה אם היא לא בכוחנו?
ראובן אמר/ה...
"בפן המעשי היומיומי של החיים אנו פועלים, מקיימים מצוות, לומדים תורה, יוצרים בעולם ומתבוננים בחוקיו... אך ברובד הפנימי היותר עמוק של החיים, עלינו להכיר בעובדה שאנו כלים בידי הרצון האלוהי ואין לנו שום יכולת להשפיע כלל".
זה נכון לגמרי. אבל...
זה נכון לגמרי. אבל...
יש כאן עבודה פנימית רבה כדי לא ליפול לאחד מהקצוות. לבל ליפול לצביעות פנימית מסויימת.
הסתירה שבדבר מתגלה דווקא במקרי קצה. אדם האוחז במאה אחוז בהשגה כזו לעולם לא יהיה מסוגל להאשים משהו במישהו באמת (אלא אם כי הוא יכול לעשות זאת בכדי ללמד את השני בינה) או להטיל אחריות על מישהו, או להטיל דופי במעשיו של בשר ודם.
אדם האוחז בהשגה שלמה לעולם לא יחוש רגשות אשם או בושה על מעשיו כי אלו לא מעשיו. במילים אחרות השגה שלמה של עניין הבחירה היא השגה שלמה של ייחודו כטוב ומטיב.
אגב זה לאו דווקה עושה את האדם המשיג כל זאת בשלמות אהוב על הבריאות, שלא לומר יותר מזה (אלא אם כן הוא מסתיר אותה היטב). שכן מי יכול לקבל השגה כזו במישהו אחר.
ומאידך דווקא מתוך השגה זו ניתן באמת להצדיק את הבורא ואת בריאתו ב100%. ולמיטב הבנתי זה מה שדיבר הראי"ה במאמר שהבאתי שבוע שעבר.
ראובן אמר/ה...
אגב הנה הקטע המדובר מהראי"ה:
ההשקפה האלוהית הכוללת | אורות הקודש ב'
טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות
האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה
היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות
נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא
מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור
תפארת גבורתה. ביחוד החולשה מתעוררת על ידי ההבלטה
שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש על ידי ההקבלה במעמד האדם,
לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה
חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שאדם מוצא את עצמו
איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי. אבל מכל מקום אין החולשה
נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי
הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.
פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה
המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית,
כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק
התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות.
האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום
בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית,
הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין
כלום של הביטול הערכי שבא על ידי ההצטירות הראשונה, מפני
שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפני עצמו בגבולו ותחום
חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור
עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין
זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם, לא כן הוא בההשקפה השניה,
המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, אם כן השיקוע בנטיותיו
הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות
פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה,
וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם
במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מכל מקום אין הדבר
כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת
אותו, שאין לו לשכח את אמתת הויתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות
החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי,
הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך
זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם דבר של דמיון כוזב,
וכבר הוא מאושר באין סוף.
אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר אותה
הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות
קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מכל מקום סוף סוף עז
רוח לו הוא יותר מהמחשבה הראשונה.
אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול
וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי ההשקפה
הראשונה, ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה,
ונעשית לה בית קיבול והיכל. ד' בהיכל קדשו.
אך אף על פי שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר
מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה
וביטול היש, מכל מקום העולם המעשי איננו יכול להיות הולך
את דרכו על פי ההסתכלות התדירית העליונה הזאת, ומוכרח הוא
האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות
קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא
איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא
שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של
ההסתכלות השניה שאמרנו. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן
ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם
מתאחדים תמיד, על ידי הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד,
ביחודא שלים.
אסף אמר/ה...
המחשבה שאין לאדם שום כוח בעולם, והוא אפס מוחלט, כמו שאתם מתארים את האדם, היא זהה ל"מחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי"
תומר אמר/ה...
זהה לחלוטין ב-100%.
גם זו וגם זו זו חוויה של ניתוק שלי מהבורא.
כשאתה עם הבורא בדבקות שלמה, שהפכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו, אז אין "בחירה" אין חוויה שלי כחיצוני לבורא ולבריאה ואין "אין לי כלום" כי אתה בעצם אחד אתה הבריאה והבורא. ואז יש לך חופש רצון מוחלט. כי רצונך רצונו רצונם.
"עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"
אסף אמר/ה...
אני חוזר בי, אני חושב שיש בחירה.
כל עוד אנחנו בשבר, יש בחירה.
פשוט, הבחירה היחידה היא בטוב.
ואחרי השבירה, גם יש בחירה,
ובחירה היחידה היא בטוב.
ברע לא בוחרים, פשוט הבורא גובר עליך, דרך היצר שהוא שם בך, עד שאתה לא מתגבר ובוחר בטוב.
מצטער, אבל זה מה שאני חושב.
אסף אמר/ה...
ואז הבורא אומר, ניצחוני בני ניצחוני.
תומר אמר/ה...
הבעיה מתחילה כשאני או מישהו אחר בוחרים ברע, לפחות באופן הפשוט והנגלה בוחרים ברע, ואז עם זה יש בעיה כלפי מה שאתה אומר כי אתה אומר שגם במקומות האלה בחרת בטוב.
מה שזה אומר בעצם זה שאתה כל הזמן בוחר טוב אבל לא רואה את זה אז אתה חושב שאתה בוחר רע אבל אתה בעצם בוחר בטוב ורק בטוב כי גם בתכלס אין רע, מפה יוצא שאם יש רק טוב ואנחנו בוחרים רק טוב אז אין רע ואם אין רע אז מה אכפת בחירה? יוצא מזה שלפי מה שאתה אומר הבחירה היא לא בין טוב ורע אלא רק בטוב. אז אם כך בחירה = התגברות הרצון הטוב עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. או במילים אחרות בחירה = חוויה או במילים אחרות בחירה = אני. כל ההתנגדות שיש כלפי ה"אין בחירה" נובעת מתוך בושה פחד תסכול שאין אני. כשאתה עולה במדרגות הדבקות אתה רואה שהרצון שלך, שלך ממש, תמיד היה רצון האל ואז כמובן שהוא תמיד היה טוב. ואתה והוא אחד. ועד אז אנחנו אוחזים בבחירה כי זה פוגע לנו בגאוה שאין בחירה, או יותר נכון מוחק את עצמיותי. אבל -
בהיותי שלם, אסוף לתוך עצמיותי אודה בלב מלא לעמי ולמלכי, אני זרוע בליבם והם שדות בנישמתי, אחד יחיד ומיוחד, זוהי ממלכתי.
אתה מגלה שהגאוה הזו היתה נכונה בכך שהיא לב האבן.
אתה רוצה להיות קיים. וזה באמת כך, בסוף גם זה מתקדש. ואתה אחד עם הבורא ובכל זאת שלם בעצמיותך ויכול להגיד אני. והאני הזה זה הפוך על הפוך כי
הוא החלק אלוקה ממעל. דוקא הוא לעולם לא מש מהאלוקות, לעולם לא הרגיש רע. ואתה מגלה שהאגו שרק משך אותך לרע היה האור העליון ממש בעצמו.
תדמיין שאני ממשיך לדבר כי אני צריך ללכת...
ראובן אמר/ה...
"רע לא בוחרים, פשוט הבורא גובר עליך, דרך היצר שהוא שם בך, עד שאתה לא מתגבר ובוחר בטוב".
יצא לך פעם באמת להתגבר על הבורא? על הרע? ולבחור בטוב?
אני יכול להסכים עם החלק הראשון של מה שכתבת (אלא אם כי בסופו של דבר הכל נבחן כלפי החוויה של האדם, כידוע, ולא כלפי הבנה שכלתנית.)
באשר לחלק השני הכל עניין של התמלאות הסעה. כשאתה באמת מיואש מכוחך ובמקום הזה מתגלה לך יחודו אז
"אם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו (לאדם נגד היצר) אין יכול לו".
"אם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו (לאדם נגד היצר) אין יכול לו".
אסף אמר/ה...
האם ההתגברות היא רק חוויה? יכול להיות, אבל מה זה אומר? כל מה שיש לנו זה חוויה. ואם לא נווכח שיש כוח בתוכנו, שהוא אנחנו,שהוא חלק אלוקה ממעל, איך הקדוש ברוך הוא יעזור לנו? הרי אין לנו כל מגע עם מה שאין לנו השוואת צורה איתו.
אני רואה את זה להיפך, אני חושב שהגאווה היא הדחייה של כל קיום של חיסרון בתוכי, המחשבה שאין לי חיסרון. שאני שלם בפני עצמי. ונראה לי שהאמת היא שהחיסרון שלנו, הוא חלק מאיתנו. ויותר חשוב מכך, שהחיסרון הוא החלק הכי חשוב, שמנצח את הגאווה, והופך אותה ל...ענווה, ע"י ה...אהבה.
ראובן אמר/ה...
"האם ההתגברות היא רק חוויה"?
כן. אבל זה פחות או יותר הכל. מה עוד יש לך מלבד החוויה? גם לשיטתך. מה יש עוד. המציאות כולה היא איך שאתה חווה אותה.
"ואם לא נווכח שיש כוח בתוכנו, שהוא אנחנו,שהוא חלק אלוקה ממעל, איך הקדוש ברוך הוא יעזור לנו? הרי אין לנו כל מגע עם מה שאין לנו השוואת צורה איתו".
זה בדיוק העניין. כך אתה מגיע להשוואת הצורה. כך אתה מגיע לייחוד בינך לבינו. שכן כל עוד אתה אומר שהבורא גובר עליך וקופה עליך את הרע, איף אתה יכול להגיע להכרתו כטוב ומטיב? איך אתה יכול להגיע ל"אין עוד מלבדו" במקום שאתה אומר שאתה מתגבר עליו.
" אני רואה את זה להיפך, אני חושב שהגאווה היא הדחייה של כל קיום של חיסרון בתוכי, המחשבה שאין לי חיסרון".
החיסרון קיים. והוא אי הכרתו כטוב ומטיב - כלומר כל עוד יש לך מקום שבו אתה חווה רע וכל שכן מציב את הרע כמקום שאתה לא גברת עליו, זהו מקום החיסרון. אבל "לא עליך את המלאכה לגמור" גם אם "אתה לא בן חורין להבטל ממנה" (פרקי אבות).
" אני שלם בפני עצמי".
כן כי עצמיותי היא האלוהים נקודה אחת מתוכו. מקום התבוננות שלי בייחודו. ואם הנקודה הזו לא שלמה - אז גם הוא לא שלם. מה שכן, שכל עוד לא זכיתי להשגה שלמה של זה, אזי אני בחיסרון (כלפי המשיג - כלומר כלפי אני החווה כרגע). וזה מה שכתבתי בפסקה הקודמת.
"החיסרון הוא החלק הכי חשוב, שמנצח את הגאווה, והופך אותה ל...ענווה, ע"י ה...אהבה".
בהחלט. החיסרון זה הדבר הכי חשוב במהלך המסע. אבל לא הוא מנצח את הגאווה כי אם... הבורא [כמה מפתיע :)]. עד שאתה זוכה לאהבה, ושם נראה לי שאין יותר חיסרון אלא אתה בולך מחיל אל חיל וכבודו ממלא את עולמך כאמור.
" ואם הנקודה הזו לא שלמה - אז גם הוא לא שלם" - הבהרה: חס וחלילה לא כשלעצמו אלא חוויתי אותו לא שלמה. ואז כלפי הוא לא שלם.
אסף אמר/ה...
אני לא מבין איך אתה יכול לרצות לבטל את החיסרון. זאת אומרת, אני מבין, כי החיסרון הוא כל מה שכואב וחסר, אבל אני מאמין שהוא גם כל מקור הטוב.
איך החיסרון מסתדר עם השלמות, זאת באמת שאלה רצינית.
איזה חיל תעשה ללא חיסרון? איזו אהבה קיימת ללא חיסרון?
הרב קוק אומר שתפילה היא התענוג היותר כשר שבחיים.
מה זאת תפילה?
תומר אמר/ה...
מה זה חסרון? אני לא מבין למה הכוונה.
אם חסרון = רצון אז ....
אם חסרון = כל מה שרע בעולם אז...
למה הכוונה?
חוץ מזה, די לכפור. כל הבעיה היא שלא מצליחים לכלול את חווית הבחירה בתוך הבורא, איך אפשר לחשוב שהבחירה שלנו היא מחוץ לבורא? ואם היא בתוך הבורא אז:
רצון הבורא = בחירה שלי = הרצון של כל אחד ואחד.
אסף אמר/ה...
אני מתכוון לחיסרון = רצון של מישהו אחר, או רצון שלך.
נראה לי שאדם שמצליח לראות בבהירות את החסרונות שלו ושל האנשים סביבו, זה ישנה לו את תפישת הרע.
אצלי לפחות, אני מרגיש שמרבית הרע נובע מחוסר בהירות פנימית.
תומר אמר/ה...
אין עם זה שום בעיה רק לא הבנתי איך זה קשור לדיון - הסתר וגילוי ביד האדם או ברצון האל...
שלמה אמר/ה...
הסתבכתי לגמרי...
אני צריך לקרוא את מה שכתבתם לאט יותר.
מקווה שיהיה זמן בהמשך.
ניר אמר/ה...
שלום לכולם
אני חוזר לשאלה של שלמה
ביום שנבין שמחשבתו לא מחשבתנו
נוכל להתחיל לחיות ללא שאלות וספקות בנושא
ומימלא לחיות את חיינו עם כל האחריות שעל כתיפנו
אני חושב שזו הסיבה שהרמב''ם כל הזמן מדבר על הבחירה והאחריות של האדם בכדי שלא ניתבלבל
אלא נעשה את המוטל עלינו בהבנה שהכל מוטל עלינו
כאילו בלי נגיעה של הבורא יתברך
וזה לאפוקי המקובלים שראו לנכון להתגיש דווקא
את הצד של הבורא כביכול
לא שהרמב''ם לא ידע שהכל זה הבורא
אלא בהבחנה על מי שמים את הדגש עכשיו
בהבנה שהכל יתברך או באחריות האדם.
אסף אמר/ה...
הי ניר, טוב לראות אותך פה.
אני מסכים איתך כמעט לחלוטין, מחשבתו היא אכן לא מחשבתנו, אך אני חושב שמה שעלינו לעשות בעולם הזה הוא להשיג את מחשבתו,להבין את מחשבתו יתברך, נדמה לי שבזה טמון ייחודו.
תומר אמר/ה...
"לא שהרמב''ם לא ידע שהכל זה הבורא
אלא בהבחנה על מי שמים את הדגש עכשיו
בהבנה שהכל יתברך או באחריות האדם."
ואכן צריך את שתי האבחנות, כשיש "בריחה" לאחד הכיוונים אז הצד השני מתגבר באופן טבעי.
אם תשים לב טוב טוב, אז שתי הדעות גורמות למאמץ ולרצון לברר את האמת. וזה העיקר.
