מתוך משנה תורה של מורנו הרמב"ם
הלכות תפילה פרק א
א מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ולא משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; [ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.
ב אלא חיוב מצוה זו, כך הוא--שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו.
ג אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד ואחד כפי יכולתו--יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללים נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.
ד כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם, חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים, לדבר יהודית--וכלשון, עם ועם" (נחמיה יג,כד).
ה ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערב עימה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר.
ו שלוש ראשונות, שבח לה'; ושלוש אחרונות, הודיה; ואמצעייות, יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור, כולם--כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותם במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעל הלשון הצחה. ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל--כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוך בפי העילג.
ז [ה] וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות--שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין. וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת השחר; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.
ח [ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה . . ." (ויקרא ו,ב), כעניין שנאמר "ערב ובוקר וצוהריים, אשיחה ואהמה; וישמע קולי" (תהילים נה,יח). ואין תפילת ערבית חובה, כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה.
ט [ז] וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה.
י [ח] נמצאו התפילות בכל יום--שלוש, ערבית ושחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים--ארבע, שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכיפורים--חמש, ארבע אלו ותפילת נעילה.
יא [ט] תפילות אלו--אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן: אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו, הרשות בידו. וכל אותן התפילות שיוסיף, כמו מקריב נדבות. לפיכך צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעייות, מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת, דייו--כדי להודיע שהיא נדבה, לא חובה. ושלוש ראשונות ושלוש אחרונות--לעולם אין מוסיפים בהן, ולא פוחתין מהן, ואין משנין בהן דבר.
יב [י] אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה; ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתיים, אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים, מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה, אלא חובת היום בלבד.
-----------------------------------------
כמה שאלות:
1. לפי דברי הרמב"ם מה מהותה של מצוות תפילה?
2. מה הסיבה המדוייקת בגללה תוקנו המצוות הקבועות?
3. האם סיבה זאת תקפה היום?
מדהים לקרוא את זה.
השבמחקכמה ברורה התחושה כשקוראים עד אות ו' כולל, שזו תפילה אמיתית הראויה לכל אדם.
ומאות ו' והילך, זוהי תפילה חיצונית שאין לה קשר כבר לליבו של האדם באופן כנה טבעי ואמיתי אלא משהו חיצוני שעושים כעניין מחוייב ומאולץ.
עוד משהו מעניין שיש פה איזה קפיצה כזו על משהו שצריך לברר למה זה נעשה.
הרמב"ם נותן הוכחה לכך שיש חיוב לתפילה אחת ביום,
מתוך הפסוק "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג);
ועוד מחזק ומסביר איך בדיוק מהי תפילה במהותה:
אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה.
ומפה באורח פלא כבר יש הנחת יסוד שתפילה צריכה להיות ע"י הפה והשפתיים. ועל זה הוא מבסס את כל טיעון העניין של תפילות שתוקנו בסידור.
מה קרה בדרך? איך הפכה עבודה שבלב (זוהי תפילה) להיות מוכרחת להשמע ע"י שפתיים ותלוייה בכך?
חושך גדול לכלל העם, הרוצים לעבוד את השם בלבבם, אבל אומרים להם לעבוד אותו בשפתם. ואם לא בשפתיים אז אתה לא עובד אותו.
"בשפתם כיבדוני וליבם רחק ממני"
כמה ברור התהליך הזה.
כמובן שזה לא אקטואלי היום, אלא בגלל פגם וחוסר האמונה בבורא עולם.
קשה קשה לצאת מהגלות האחרונה הזו של אלפיים שנה. ועוד מנסים לשכנע אותך שזו האמת, הלכות הגלות, מה לעשות, דור המדבר צריך למות כדי שנוכל להכנס לארץ ישראל, הרי דור המדבר כל הזמן צועק "טוב היה לנו במצריים"
צריך לדון נראה לי מה העניין הזה של החיוב באמירה בפה, ולמה זה הפך לתנאי והחליף את התפילה שבלב, והפך להיות קודם לה.
יש עניין יפה במה שנכתב בהתחלה, שמורגש שם שהחיבור באמת אישי ופנימי -
השבמחק...ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו.
ג אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה.....
כעת כולם יודעים את שפת הקודש. ואנחנו באדמת הקודש. ויש רצון כללי לגעת בקודש.. (עד כמה שיש)
השאלה אם בזמן גאולתנו - אם לשם השגת החיבור הפנימי והישיר לעליון האם זה מצריך תפילה תמידית, פנימית ואישית? כל אחד לפי כוחו ויכולתו.
מה שאומר שבכל כוחך אתה צריך להתפלל. "לפי כוחו" והמדידה היא לא לפי תיקון עזרא וחכמיו - של האם קראת את התפילות המצוות עליך, אלה המדידה היא לפי האם באמת בכל כוחך הפנימי שניתן לך, אתה מתפלל ודורש ומכוןן אל העליון.
ואיך תפילה שבלב קשורה לדיבור שבפה... אני לא יודע..
קשה להאמין שהגענו לגאולה.. לתחילת הגאולה. כמו שלא מאמינים שסיוט קשה נגמר, וממשיכים לחשוב שהחושך ההוא עדיין רודף אחריך למרות שאתה כבר בבית. לא מאמינים שיוצאים ממצרים.
שתבער האמונה הזו - ותשרוף את הפחד ונראה בעין ובלב את הגאולה.
חשבתי על משהו,
השבמחקלכאורה סיבת קביעת התפילה הסדורה היא בגלל בלבול הלשונות בגלות. וזה ממש תמוה, כי הרי התפילה הבסיסית היא כל אחד בליבו וכמידת קרבתו להשם, ומה זה קשור לשפה? כבר שאלנו את זה במפגש האחרון.
התשובה לדעתי היא אחרת:
הרמב"ם לא מדבר כאן על שפה מילולית אלא על שפה רוחנית פנימית. וזו השפהה אותה איבדו עמישראל בגלות.
הטרמינולוגיה הרוחנית שלהם הפכה להיות עמונית ואשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית...
פנו לאלוהים כפי שפונים לעבודה זרה וכדו'
ולכן חז"ל קבעו נוסח אחיד ומתוקן לתפילה.
גם כיום, יתכן שללא הניוסח הקבוע, עמישראל שחלק ממנו עדיין מרגיש בגלות ומחשבתו גלותית, היה פונה לאלוהים באופן שגוי ולא ראוי, ולכן ישנה התפילה הסדורה.
בכל אופן, וודאי שעלינו לזכור שאנו בתהילך גאולי בו עלינו לפחות להוסיף תפילה עצמונית אישית לפי הקשר שלנו לבורא ובהמשך הגאולה השלמה נתנתק לחלוטין מהתפילה הגלותית.
מסכים למה שתומר כתב, שצריך שכל דור מצריים ימות בכדי לצאת מגלות לגאולה, כי הם משכנעים אותנו שהגלות זה טוב...
אני נפגש הרבה באנשים שמשכנעים אותי שהעיירה הגלותית באירופה היא משהו אידיאלי לשאוף אליו... לצערינו הרב.
גאולה שלמה אמן
זה מעניין.. אם אכן השפה שנאבדה היא השפה/תקשורת עם האל. כמו שאתה אומר שלמה (שאני די מסכים) אז מה יעזור נוסח אחיד בשפת קודש בפה? מילולית?
השבמחקאם הבעיה היא הקשר הפנימי שנעלם בגלות אז הפיתרון גם חייב להיות פנימי רוחני..
אז מה העזרה והעבודה הרוחנית שהנוסח האחיד ותיקון התפילה בא לעשות? ואיך זה נעשה?
ואיך זה נוגע וקשור לימיינו?
ואיך כל אחד רואה את התפילה האישית והציבורית בזמן גאולתנו..?
עוד קושיות לפסח....
אתם רציניים אתם.
השבמחקחג שמח!
נראה לי שאתה צודק לגמרי שלמה, ושהתפילה תוקנה כדי להזכיר לליבנו הערל מה היא מהות של תפילה.
השבמחקאפשר לראות בטקסט של התפילה, שחלקים גדולים ממנו מדברים על ההשתוקקות לגאולה רוחנית, להגיד את הדברים האלא בשפתיים בלי שזה יהיה בלב זה לא התיקון, התיקון הוא שזה יזכיר לך מה היא עבודה שבלב שוב.