כפי שבטח ראיתם, זיו התחיל לסכם בחריצות ולרשום את הלימוד שמתרחש בימי חמישי.
אני מפרסם פה את סיכום השיחות, שמשתדלים לשמור על אותנטיות ודיוק בכוונה של האנשים השונים וגם להפוך את השיחה לעקבית ושוטפת. (לא פשוט...)
אפשר להמשיך לדון פה אם רוצים, או לדייק את הדברים השונים שנאמרו, להוסיף מקורות ומדרשים שדוברו עליהם או להוסיף קטעים אחרים שקשורים לנושא.
אם ירצה השם, יום אחד נפרסם את השיחות הללו ואולי מישהו יבין מהם משהו שיקרב אותו אל מקורו ושורשו.
שיהיה שבת שלום לכולם!
אליעזר, ניר, ראובן, שלמה, אסף, תומר, אמרי, זיו, יבגני, עודד, עדי, תהילה, אלעד...
א.
"שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף
השמש, אשר כמלחמת-עד הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים
וליצורים אין ספורות. אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש
הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם ורבוים, מפני
מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו.
הנשמה היחידית והצבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל
מרורותינו.
בהגות מלין אי אפשר לנו לבטא את המחשבה רחבת השחקים הזאת, יחודים אנו מיחדים, בשמות אנו מכוונים: נקודה - שמים וארץ חדשים ומלואיהם אצורים שם, אות - ועולמים מתגלים, תבות - ורבבות עולמי עד והמון יצורים, שלו ועלז מלא חדות אל אלים, מלא שלום ואמת. והנשמה הולכת ומתתקנת."
ניר: איך שאני הבנתי את המשל בקטע הזה זה שהשמש היא מקור האור של המציאות כולה והיא שולחת מחוץ למציאות הנגלית, אין סוף קרני אור אל המציאות הנגלית. לכן, התשובה היא למעשה מצויירת כמקור החיים, היא השמש במשל.
תומר: הוא אומר לנו שהאור, או התשובה מגיע ממקור רוחני נקי, ללא הגבלות והחוויה שלנו אותו בזמן היא רק אחת מהתבניות שבהן הוא מופיע.
אמרי: תחשוב על ההיסטוריה למשל, כל הגילויים העמוקים של רצון ה' שגילינו דרך חקר תהפוכות העולם. עכשיו תבין שזוהי רק דרך אחת של ביטוי של תהליך התשובה.
ראובן: למה בעצם הרב קוק מייחס את כל זה לתשובה?
ניר: כתוב, תשובה נבראה לפני העולם.
אמרי: הרמח"ל מדבר על כך בפירוש, שהעולם נבנה כחיסרון, כדי שהתשובה תבוא ותשלים אותו.
שלמה: לפי איך שאני מבין את זה אז התשובה היא בעצם חיים, ולא תהליך נקודתי. כלומר, שאדם חייב להיות בתשובה כל הזמן.
אמרי: אפשר להבין מכך שבאמת התשובה היא כוח מסויים בעולם, היא אור בפני עצמו. יש אור תשובה שהוא למעשה מציאות שאותה חווה האדם והיא מתמשכת לא רק נקודתית.
אליעזר: אם אני ממשיל את כל עניין התשובה למהלך העולם. אז יש למעשה בעולם שתי כוחות, תוהו ותיקון. המציאות של התוהו, היא למעשה התהליך של המפץ הגדול שבו יש התפשטות של היקום עד ליצירת העולם הפיזי ממש. הביטוי הפיזי של התיקון הוא החזרה של כל הפרטים שהתפשטו אל המקור שלהם. התשובה היא למעשה תהליך התיקוןוהשאיבה של כל העולם חזרה פנימה. זאת אומרת שכרגע כולנו נמצאים בתוך מסלול מאוד גדול של שאיבה פנימה, וזוהי השמש שהרב קוק ממשיל אותה לתשובה.
ניר: אבל למעשה השמש שאתה מדבר עליה נוצרה אחרי המפץ הגדול?
תומר: בתור משלים, אין הבדל בין שימוש בשמש לבין המפץ הגדול.
אסף: יש לי שאלה לגבי עניין החיים בתשובה שאתם מדברים עליו. אם כתוב "ושבתם עד ה' אלוהיכם..." אז סימן שזה לא רק תהליך אלא שיש גם תשובה שלמה?
ניר: כמו שאני מבין את המשפט הזה, יש כוח תשובה בעולם והאדם צריך להתחבר אליו ואז הוא שב, הוא כבר בתוך התשובה, בתהליך.
תומר: צריך לשאול – עד או עד בכלל?
ניר: לדעתי כתוב לא עד בכלל. כי בשער החמישים אנו רואים שיש חזרה של הקב"ה אל האדם.
אליעזר: "..ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו.." המכאובים ממרקים אותנו?
ניר: כן, זה מה שדיברנו עליו בעניין התשובה הגופנית, שהכאבים מעוררים את האדם לתשובה.
אסף: צריך לראות את זה כתהליך גדול, שבתוכו נשלח אלינו גם ייסורים וכאב, צריך לקבל אותם כחלק מההטבה והתיקון שלנו ולא בנפרד.
ניר: אני חוזר לטקסט, כמו שאני מבין את זה צעקת הלביאה כאן, היא דימוי למציאות.
אליעזר: אז איפה בעצם נמצאת הצעקה במציאות?
ניר: בכאב, בלב, ברצון בכל המציאות.
אליעזר: זה לא מסתדר לי.
תומר: צריך להבין את המושגים שבהם הוא משתמש. הוא מדבר על הנשמה היחידת והציבורית. זאת אומרת המקום שבו הפרט והכלל ממתחברים ביחד. כלומר, כפרטים הרואים את עצמם בלי הפרדה בתוך המכלול. האריה, הוא סימן ידוע למשיח, ושאגתו היא למעשה לא הדין אלא המתקת הדין, היא קריאה עמוקה לשוב אל המקור, אל אור היחידה שם אני ואתה בחוויה שלנו אותו הדבר.
אליעזר: למה אריה שואג, מהבחינה הפיזיולוגית? הוא לא שואג כשהוא רעב למשל.
תומר: הוא שואג בכדי להכריז שהוא מלך. יש מדרש על כך שר' חייא הגיע לבית המדרש של ר' שמעון ואז נתגלה שם הקץ. אך בגלל שנתגלה הקץ לא בזמנו, הופיעו דינים, שמה כתוב באמת שהמשיח שואג כאריה כדי לעורר את כולם לשוב אל מקורם.
אמרי: כל העניין של הצעקה והכאב, מזכיר לי בעצם את הנקודה שארץ ישראל לא נקנית אלא בייסורים, ארץ ישראל כהשגה רוחנית, כמדרגה.
ניר: אני רוצה להבין פה קצת את הפשט, מה שאמרתי על כך שהלביאה היא המצאיות זה נכון לגבי מה שתיארנו עכשיו?
תומר: כן, אבל מדובר במציאות מצד עצמה, לא כפי שאנו מרגישים אותה.
ניר: אז יש הקבלה בין מה שתיארת על אור היחידה לבין המציאות?
תומר: בטח, זה האור שכל העולמות נכללים בו. בחוויה שלנו, העניין של ההפרטה והפירוד ביננו במציאות הנגלית, גורם לריחוק. אבל כשכל העולמות נראין מתוך אור היחידה המכיל אותם, אנחנו מבינים שאני ואתה בעצם אחד. ההפרטה שאנו חווים תחת הארת אור היחידה לא סותרת את האחדות.
שלמה: אני אנסה להסביר את זה כמשל: מאגר הנשמות העולמי הוא כמו אורגניזם אחד שלם. כל נשמה, היא חלק מה' כל נשמה היא כמו תא בגוף האלוהי. אם כל תא בגוף יהיה עצמאי ומתוך תפקידו יישרת את כל הגוף, זוהי מהות האדם.
תומר: האדם הוא הנברא היחיד שיכול לחוות את פרטיותו באופן מוחלט וגם את היותו הכלל באופן מוחלט.
אמרי: לפי המשל הזה, ניתן לראות את מצבנו, כמצב של תאי סרטן בגוף. תא סרטן אוכל את סביבתו כדי לשרת את עצמו ובכך פוגע בגוף ולבסוף בעצמו.
עודד: כשאתה מבין שהמציאות היום היא שהאדם מתפקד כתא סרטן בעולם, אתה יכול להתפעל מכך עד כמה המציאות מונהגת ברחמים עצומים. כי למעשה, לפי הדין הגוף האנושי היה מת מזמן.
"..בהגות מלין אי אפשר לנו לבטא את המחשבה רחבת השחקים הזאת, יחודים
אנו מיחדים, בשמות אנו מכוונים: נקודה - שמים וארץ חדשים ומלואיהם אצורים
שם, אות - ועולמים מתגלים, תבות - ורבבות עולמי עד והמון יצורים, שלו ועלז מלא
חדות אל אלים, מלא שלום ואמת. והנשמה הולכת ומתתקנת."
ניר: מהי בעצם המחשבה שלא ניתן לבטא אותה במילים?
אמרי: "..ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו..." זה בעצם המחשבה, השימוש של הכאב והייסורים בתהליך התשובה.
תומר: הוא מדבר גם על התשובה וגם על צד הייסורים שחווים מהמציאות. הייסורים באים רק מכך שאנו לא רוצים לחוות שאנו בעצם אחד עם הכל. בגלל שהתפיסה שלנו לגבי אחדות היא מקולקלת, ואנו חשים את עצמנו כיישות נפרדת. וזה צער השכינה. כשמתקנים כל זה משתנה.
עודד: הצעקה היא הרצון של כל פרטי המציאות לאלוקות.
ניר: זה בעצם הדימוי של המלח בבשר. כשאנו מנסים לתת טעם למציאות יש בזה גם שלב של כאב כי המלח שורף בבשר.
שלמה: לי עולה שאלה, האם הייסורים הם פנימיים, כלומר באים מהתחושה שלנו, ומתחושתינו את הפירוד אנו מתחברים אל האלוהים. או שהייסורים הם חיצוניים, שאנחנו שקועים בתאוות ומקבלים מהקב"ה. יכול להיות ששניהם בעצם אותו הדבר, ברמות הסתכלות שונות.
ניר: ייסורים הם בכל דבר כמו שאמרת, הם יכולים לבוא ממכה חיצונית בחוויה שלנו, או מכאב על כך שהאדם לא מצליח להוציא את אורו הפנימי המלא החוצה.
תומר: לפי ר' נחמן, כל הייסורים באים אך ורק מחסרון דעת ה'. "..דע, שכל מני צר וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך אין שום ייסורים ואינו מרגיש שום צער..." (ליקוטי מוהר"ן, תורה ר"נ).
אליעזר: מה שאתה אומר, זה רק ברובד החוויה, ברובד הפנימי. אבל יש גם את רובד המציאות שבו יש עניין אובייקטיבי שלא תלוי רק בחסרון הדעת.
תומר: כל הייסורים הם גם מצד החוויה וגם מצד המציאות בפועל. זה סובייקטיבי לגמרי, אין שום מציאות אובייקטיבית.
שלמה: בעצם גם כל כאב פיזי שאנו רואים אותו כחיצוני, הוא למעשה סובייקטיבי לגמרי ותלוי בחוויה שלי אותו.
אליעזר: לא כל כאב פיזי הוא ייסורים. ייסורים הם יותר מכאב פיזי. כשאדם חולה למשל אלו הם ייסורים אובייקטיביים.
תומר: אליעזר, כהנהגה כללית אני מסכים אתך, אך מצד ההבחנה היותר עמוקה על המציאות כהתגלות ה' במלואה, כל ייסורים תלויים בדעת ה' של האדם.
ראובן: עכשיו שקראתי את זה שוב, הבנתי שהלביאה היא לא רק מצד המציאות, אלא היא בעצם השתקפות בחווית המציאות שלנו של התעוררות מלמעלה. כלומר, הוא לא מתאר פה תופעה עליונה ורחוקה בעולמות גבוהים, אלא צעקת הלביאה היא החוויה שלך כאדם את אור היחידה כקריאה לשוב חזרה בתשובה אל המקור.
ניר: צריך להבין את המהלך שהוא עושה כאן, הוא קודם מתאר את התשובה כשמש ואז כצעקת הלביאה. אני מבין את זה כפשט של תשובה קדמה לעולם. שבעצם השמש, היא אור התשובה שלפני העולם, והלביאה היא החוויה של האדם את אור התשובה בתוך המציאות הנבראת.
תומר: זה ברור, השמש היא מצד המצב הסטאטי כביכול, והשאגה היא מצד חווית החיים הדינאמית.
ניר: כן נכון, רציתי רק להדגיש שנבין, כמו שראובן אמר, שכל התהליך הזה התחיל מחוץ לעולם והוא לא בא מאיתנו.
ב.
"ע"י התשובה הכל שב לאלהות, ע"י מציאות כח התשובה, השורר בעולמים
כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלהית, וע"י הרעיונות של התשובה,
דעותיה והרגשותיה, כל המחשבות, הרעיונות והדעות, הרצונות וההרגשות, מתהפכים ושבים להקבע בעצם תכונתם בתכן הקדש האלהי."
תומר: בפסקה הזו הוא מוסיף עוד עניין למהלך התשובה. שיש לה גם תוכן רעיוני ומחשבתי.
שלמה: בעצם, הרצונות השונים שמופיעים בך כקלקול, בתהליך התשובה הם הופכים חזרה להיות חלק מהטוב הכללי, כחלק מהקודש האלוהי.
אליעזר: הוא מדבר כאן על היפוך, זאת אומרת שקודם זה היה מחוץ לתוכן הקדש האלוהי.
אלעד: צריך להבין שהכל כבר נמצא באלוהות. תהליך התשובה הוא כמו רכבת שתמיד נוסעת, ואתה רק צריך לעלות עליה חזרה.
אליעזר: כלומר, אתה כבר על הרכבת ונוסע איתה, אבל בחוויה שלך אתה מחכה בתחנה ולא על הרכבת.
אלעד: בדיוק, מתוך חווית הפירוד אתה מרגיש מחוץ לרכבת, אבל בתשובה אתה מבין שתמיד היית על הרכבת.
ניר: כשאנו שומעים "ע"י התשובה הכל שב לאלהות..." על מה אנחנו מפנטזים שאנו אומרים אלוהות?
תומר: טוב מוחלט.
אמרי: עונג אינסופי.
אליעזר: השורש, אחדות אבסולוטית.
ניר: ומה השורש שלי בעצם?
אמרי: הרב קוק אומר שלהגדיר את האלוקות זה חטא. כי כל ניסיון להגדרה בעצם מצמצם אותו וחוטא לעיקר.
אלעד: החוויה של התשובה לאלוהות, היא להיות בכאן ועכשיו. כל ההרהורים והספקות באים מכך שאני לא נמצא בכאן ועכשיו.
ניר: מה צריך כדי להיות בתשובה. מה זה כשאתה אומר בכאן ועכשיו?
שלמה: אני אסביר לך את זה במשל- כשאתה אוכל שוקולוד, אתה נהנה ממנו לזמן מאוד קצר, אבל אתה בעצם במחשבות שלך מתכונן לכל מה שאתה עושה שבוע מראש, ואחרי המעשה את מתרפק עליו שוב כל החיים. כלומר, אנחנו כל הזמן בורחים לעתיד או חוזרים לעבר ולא נמצאים כאן ועכשיו בהווה.אני חושב שהכאן ועכשיו זה להבין שמה שאתה עושה עכשיו זה חלק ממהות כוללת ואתה חווה אותה בלי הרגשת פירוד.
אליעזר: מהמשל הזה אפשר אולי להכליל את הסבל האנושי תחת שתי קטגוריות: חרדה ואשמה. חרדה היא כשאתה הולך לאיבוד בעתיד וחרד ממה שיהיה. ואשמה היא כשאתה הולך לאיבוד בעבר ומתעסק בלהטיל אשמה עליך או על אחרים על דברים שכבר קרו. אך כשאתה מחבר עבר הווה ועתיד בחוויה שלך אתה נהיה שלם.
אלעד: אתה בעצם כל הזמן מושך חוטים מהעבר או מהעתיד ומפספס את הכאן ועכשיו.
ראובן: אליעזר, מה שאמרת על אשמה וחרדה, נובע בעצם מחוסר אמונה. זה לא מספיק שאתה מבין בשכל שה' טוב ומיטיב, אלא אתה חייב להרגיש זאת.
תומר: נכון, גם ידיעה וגם אמונה הם לא מושגים שכליים, השורש האמיתי שלהם הוא רק בלב, בהרגשה.
אליעזר: זה לא מדוייק, לפי בעל התניא השכל שליט על הלב.
תומר: היינו אתמול בשיעור של הרב צוקרמן והוא אמר שם אחרת. שזה בדיוק הפוך. שהשכל הוא רק ככלי לרצון של הלב והא משמש אותו.
יבגני: לפי הרב"ש, זה בעצם תהליך דו-כיווני, שניהם משפיעים אחד על השני.
תומר: לא נכון, בלב יש את שורש האינסוף. בשכל אין כי השכל הוא כלי חיצוני, לא רק בשכל הפשוט שלנו אלא בעצם בשכלים הגבוהים שלנו. בלב יש את הידיעה השלמה, בעצמותה, השכל יש התפרטות של הידיעה להשגות, להסבר. למעשה כל איברי הגוף, המקיפים, הם התפרטות של כללות הידיעה שבלב.
אליעזר: אבל החוויה מתקיימת לא רק במלכות, אלא בתפר שבין ייסוד ומלכות (כלומר בתפר שבין השכל ללב).
תומר: לא נכון, כל החוויה מתרחשת במלכות, אין דבר חוץ ממלכות.
ניר: לפי הרב צוקרמן, ישראל הוא הלב ולא המוח, הוא הכללות.
אליעזר: אבל כתוב שלשכל, יש את כל המידות בתוכו בעיבור.
תומר: נכון, השכל מקבל את העיבור מהלב.
ג.
"התשובה הכללית, שהיא עלוי העולם ותקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת
לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תקוני-התשובה
המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן
כל אותם תקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים
והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תקוני כל חטא ועון מחמורים שבחמורים עד
דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם
מנותקים זה מזה, "וכולהו לחד אתר סליקין".
ניר: מהי התשובה הפרטית שהוא מדבר עליה פה?
עדי: נראה לי שזה קשור לייעוד של כל אחד בעולם, שמתברר מתוך התשובה הכללית.
ניר: , "..והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד.." זאת אומרת לא רק התיקון של כל אדם בחיבור שלו לתהליך הכללי, אלא בזכות רוח הקודש ישנה ממש התפרטות של התהליך לכל אדם ואדם בכל פרטיו הקטנים. כלומר, ללא רוח הקודש האדם לא היה יכול להגיע לתיקונים כאלו דקים בפרטיות שלו?
עודד: אולי זה הפוך, שהאדם חייב לזכות ברוח הקודש כדי להבין את המהלכים שלה עליו.
ניר: כמו שזה נראה לי, האדם עושה תשובה, אבל ללא רוח הקודש זה לא היה מגיע להתפרטות כזו גדולה. הוא לא היה יכול לראות את הכל.
אלעד: זה בעצם מחובר. כי כמו שאומרים האדם הוא עולם קטן. כי כשאני בבאסה, אני לא רק פוגע בעצמי אלא גם בכלל, וכשאני מתקן את עצמי אז אני גם מתקן גם ברמת הכלל.
ניר: אני מנסה להבין מהי התוספת של רוח הקודש שהוא מדבר עליה. אני עוד לא רוצה להגיע לחיבור, של התשובות.
שלמה: ברמת התשובה הפרטית אני יורד בתוך התהליך האישי שלי לדקויות קטנות ולאו דווקא מתוך החוויה של תיקון כללי.
עודד: ניר, לי עדיין קשה אם זה שאתה אומר שרוח הקודש גורמת לאדם את התהליך והוא לא חלק ממנו, כלומר הוא לא מגיע להשגה בעצמו.
שלמה: רוח הקודש היא מציאות קיימת באדם ולא מציאות חיצונית.
תהילה: רוח הקודש היא בעצם הדחיפה של האדם לרצות את המציאות המתוקנת והיא זו שמובילה אותו לתשובה.
דף מקורות בהקשר ללימוד:
רצוי לקרוא את הטקסטים לפני ואחרי קריאת הלימוד בין חברי הקבוצה, כדי לחבר בין מחשבת החכמים לבין הצדדים השונים שעולים מדבריהם של הלומדים ולהרבות דעת משניהם.
ליקוטי אמרים תניא, אגרת התשובה, פרק ה', דף צ"ה:
"והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינה פנימית ומקור הדיבור הוא הבל העליון.. וכמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.. כי הנה פשט הכתוב מה שנאמר ויפח הוא להורות לנו שעל דבר משל כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו...".
אורות הקודש, מבוא, א' "מערכת חכמת הקודש" סעיף ד' - הקודש:
"הקודש, זהו היסוד הראשון, הראשי, ראשית חכמת הקודש.. מהות הקודש העצמי, בלתי נגדרת, כי הוא עומק העמקים, ראשית כל ולא ניתן להתפרש בגדר.. מלה בגרמיה הוא הקודש בעצמו, העצמי, הבלתי נגדר, אלא מתגלה בקדושת החכמה, הרצון העליון, בתורה ובעולם, שלימותא דכולא..."
אורות הקודש, מבוא, א' "מערכת חכמת הקודש" סעיף ו' – האחדות הכוללת:
"האחדות האלהית הכוללת היא סודית. אחד יחיד ומאוחד. לא רק מאוחד, כבהשקפה האורגנית, העולם כאדם גדול, אלא אחד, כל ההוויה כלולה היא בנקודה אחת, בנקודה אחת ממש. מה שאינו ניתן לציור השכל אלא באובנתא דליבא, רזית."
אורות הקודש, מבוא, ב' "רצון העולם ב'חכמת הקודש'" סעיף ז' – רצון העולם המתעלה:
"הרצון, בתור שואף, יש לו מגמה, להתעלות, בדומם צומח, חי מדבר, בפרטותם, שכל אחד שואף לצמחיה וגידול, ובכללותם, בחטיבתם הרצונית להתעלות מדרגה לדרגה... הרצון העולמי הכללי הוא כולו טוב, מהטוב הכללי, הוא פולש בכל, בכל רעיון ובכל מעשה, גם בנראה כזב ומזיק, הרצון טוב בו, שהכל אחד, ובו הרצון העולמי הכללי האחד, והכל מתעלה לטוב."
אני מפרסם פה את סיכום השיחות, שמשתדלים לשמור על אותנטיות ודיוק בכוונה של האנשים השונים וגם להפוך את השיחה לעקבית ושוטפת. (לא פשוט...)
אפשר להמשיך לדון פה אם רוצים, או לדייק את הדברים השונים שנאמרו, להוסיף מקורות ומדרשים שדוברו עליהם או להוסיף קטעים אחרים שקשורים לנושא.
אם ירצה השם, יום אחד נפרסם את השיחות הללו ואולי מישהו יבין מהם משהו שיקרב אותו אל מקורו ושורשו.
שיהיה שבת שלום לכולם!
לימוד קבוצת בית זית
אורות התשובה לרב קוק - פרק ד', חלקים א-ג.
"התשובה הפרטית היחידית והתשובה הכללית הצבורית העולמית, בעולם ובכנסת ישראל."
השתתפו בדיון: אליעזר, ניר, ראובן, שלמה, אסף, תומר, אמרי, זיו, יבגני, עודד, עדי, תהילה, אלעד...
א.
"שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף
השמש, אשר כמלחמת-עד הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים
וליצורים אין ספורות. אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש
הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם ורבוים, מפני
מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו.
הנשמה היחידית והצבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל
מרורותינו.
בהגות מלין אי אפשר לנו לבטא את המחשבה רחבת השחקים הזאת, יחודים אנו מיחדים, בשמות אנו מכוונים: נקודה - שמים וארץ חדשים ומלואיהם אצורים שם, אות - ועולמים מתגלים, תבות - ורבבות עולמי עד והמון יצורים, שלו ועלז מלא חדות אל אלים, מלא שלום ואמת. והנשמה הולכת ומתתקנת."
ניר: איך שאני הבנתי את המשל בקטע הזה זה שהשמש היא מקור האור של המציאות כולה והיא שולחת מחוץ למציאות הנגלית, אין סוף קרני אור אל המציאות הנגלית. לכן, התשובה היא למעשה מצויירת כמקור החיים, היא השמש במשל.
תומר: הוא אומר לנו שהאור, או התשובה מגיע ממקור רוחני נקי, ללא הגבלות והחוויה שלנו אותו בזמן היא רק אחת מהתבניות שבהן הוא מופיע.
אמרי: תחשוב על ההיסטוריה למשל, כל הגילויים העמוקים של רצון ה' שגילינו דרך חקר תהפוכות העולם. עכשיו תבין שזוהי רק דרך אחת של ביטוי של תהליך התשובה.
ראובן: למה בעצם הרב קוק מייחס את כל זה לתשובה?
ניר: כתוב, תשובה נבראה לפני העולם.
אמרי: הרמח"ל מדבר על כך בפירוש, שהעולם נבנה כחיסרון, כדי שהתשובה תבוא ותשלים אותו.
שלמה: לפי איך שאני מבין את זה אז התשובה היא בעצם חיים, ולא תהליך נקודתי. כלומר, שאדם חייב להיות בתשובה כל הזמן.
אמרי: אפשר להבין מכך שבאמת התשובה היא כוח מסויים בעולם, היא אור בפני עצמו. יש אור תשובה שהוא למעשה מציאות שאותה חווה האדם והיא מתמשכת לא רק נקודתית.
אליעזר: אם אני ממשיל את כל עניין התשובה למהלך העולם. אז יש למעשה בעולם שתי כוחות, תוהו ותיקון. המציאות של התוהו, היא למעשה התהליך של המפץ הגדול שבו יש התפשטות של היקום עד ליצירת העולם הפיזי ממש. הביטוי הפיזי של התיקון הוא החזרה של כל הפרטים שהתפשטו אל המקור שלהם. התשובה היא למעשה תהליך התיקוןוהשאיבה של כל העולם חזרה פנימה. זאת אומרת שכרגע כולנו נמצאים בתוך מסלול מאוד גדול של שאיבה פנימה, וזוהי השמש שהרב קוק ממשיל אותה לתשובה.
ניר: אבל למעשה השמש שאתה מדבר עליה נוצרה אחרי המפץ הגדול?
תומר: בתור משלים, אין הבדל בין שימוש בשמש לבין המפץ הגדול.
אסף: יש לי שאלה לגבי עניין החיים בתשובה שאתם מדברים עליו. אם כתוב "ושבתם עד ה' אלוהיכם..." אז סימן שזה לא רק תהליך אלא שיש גם תשובה שלמה?
ניר: כמו שאני מבין את המשפט הזה, יש כוח תשובה בעולם והאדם צריך להתחבר אליו ואז הוא שב, הוא כבר בתוך התשובה, בתהליך.
תומר: צריך לשאול – עד או עד בכלל?
ניר: לדעתי כתוב לא עד בכלל. כי בשער החמישים אנו רואים שיש חזרה של הקב"ה אל האדם.
אליעזר: "..ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו.." המכאובים ממרקים אותנו?
ניר: כן, זה מה שדיברנו עליו בעניין התשובה הגופנית, שהכאבים מעוררים את האדם לתשובה.
אסף: צריך לראות את זה כתהליך גדול, שבתוכו נשלח אלינו גם ייסורים וכאב, צריך לקבל אותם כחלק מההטבה והתיקון שלנו ולא בנפרד.
ניר: אני חוזר לטקסט, כמו שאני מבין את זה צעקת הלביאה כאן, היא דימוי למציאות.
אליעזר: אז איפה בעצם נמצאת הצעקה במציאות?
ניר: בכאב, בלב, ברצון בכל המציאות.
אליעזר: זה לא מסתדר לי.
תומר: צריך להבין את המושגים שבהם הוא משתמש. הוא מדבר על הנשמה היחידת והציבורית. זאת אומרת המקום שבו הפרט והכלל ממתחברים ביחד. כלומר, כפרטים הרואים את עצמם בלי הפרדה בתוך המכלול. האריה, הוא סימן ידוע למשיח, ושאגתו היא למעשה לא הדין אלא המתקת הדין, היא קריאה עמוקה לשוב אל המקור, אל אור היחידה שם אני ואתה בחוויה שלנו אותו הדבר.
אליעזר: למה אריה שואג, מהבחינה הפיזיולוגית? הוא לא שואג כשהוא רעב למשל.
תומר: הוא שואג בכדי להכריז שהוא מלך. יש מדרש על כך שר' חייא הגיע לבית המדרש של ר' שמעון ואז נתגלה שם הקץ. אך בגלל שנתגלה הקץ לא בזמנו, הופיעו דינים, שמה כתוב באמת שהמשיח שואג כאריה כדי לעורר את כולם לשוב אל מקורם.
אמרי: כל העניין של הצעקה והכאב, מזכיר לי בעצם את הנקודה שארץ ישראל לא נקנית אלא בייסורים, ארץ ישראל כהשגה רוחנית, כמדרגה.
ניר: אני רוצה להבין פה קצת את הפשט, מה שאמרתי על כך שהלביאה היא המצאיות זה נכון לגבי מה שתיארנו עכשיו?
תומר: כן, אבל מדובר במציאות מצד עצמה, לא כפי שאנו מרגישים אותה.
ניר: אז יש הקבלה בין מה שתיארת על אור היחידה לבין המציאות?
תומר: בטח, זה האור שכל העולמות נכללים בו. בחוויה שלנו, העניין של ההפרטה והפירוד ביננו במציאות הנגלית, גורם לריחוק. אבל כשכל העולמות נראין מתוך אור היחידה המכיל אותם, אנחנו מבינים שאני ואתה בעצם אחד. ההפרטה שאנו חווים תחת הארת אור היחידה לא סותרת את האחדות.
שלמה: אני אנסה להסביר את זה כמשל: מאגר הנשמות העולמי הוא כמו אורגניזם אחד שלם. כל נשמה, היא חלק מה' כל נשמה היא כמו תא בגוף האלוהי. אם כל תא בגוף יהיה עצמאי ומתוך תפקידו יישרת את כל הגוף, זוהי מהות האדם.
תומר: האדם הוא הנברא היחיד שיכול לחוות את פרטיותו באופן מוחלט וגם את היותו הכלל באופן מוחלט.
אמרי: לפי המשל הזה, ניתן לראות את מצבנו, כמצב של תאי סרטן בגוף. תא סרטן אוכל את סביבתו כדי לשרת את עצמו ובכך פוגע בגוף ולבסוף בעצמו.
עודד: כשאתה מבין שהמציאות היום היא שהאדם מתפקד כתא סרטן בעולם, אתה יכול להתפעל מכך עד כמה המציאות מונהגת ברחמים עצומים. כי למעשה, לפי הדין הגוף האנושי היה מת מזמן.
"..בהגות מלין אי אפשר לנו לבטא את המחשבה רחבת השחקים הזאת, יחודים
אנו מיחדים, בשמות אנו מכוונים: נקודה - שמים וארץ חדשים ומלואיהם אצורים
שם, אות - ועולמים מתגלים, תבות - ורבבות עולמי עד והמון יצורים, שלו ועלז מלא
חדות אל אלים, מלא שלום ואמת. והנשמה הולכת ומתתקנת."
ניר: מהי בעצם המחשבה שלא ניתן לבטא אותה במילים?
אמרי: "..ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו..." זה בעצם המחשבה, השימוש של הכאב והייסורים בתהליך התשובה.
תומר: הוא מדבר גם על התשובה וגם על צד הייסורים שחווים מהמציאות. הייסורים באים רק מכך שאנו לא רוצים לחוות שאנו בעצם אחד עם הכל. בגלל שהתפיסה שלנו לגבי אחדות היא מקולקלת, ואנו חשים את עצמנו כיישות נפרדת. וזה צער השכינה. כשמתקנים כל זה משתנה.
עודד: הצעקה היא הרצון של כל פרטי המציאות לאלוקות.
ניר: זה בעצם הדימוי של המלח בבשר. כשאנו מנסים לתת טעם למציאות יש בזה גם שלב של כאב כי המלח שורף בבשר.
שלמה: לי עולה שאלה, האם הייסורים הם פנימיים, כלומר באים מהתחושה שלנו, ומתחושתינו את הפירוד אנו מתחברים אל האלוהים. או שהייסורים הם חיצוניים, שאנחנו שקועים בתאוות ומקבלים מהקב"ה. יכול להיות ששניהם בעצם אותו הדבר, ברמות הסתכלות שונות.
ניר: ייסורים הם בכל דבר כמו שאמרת, הם יכולים לבוא ממכה חיצונית בחוויה שלנו, או מכאב על כך שהאדם לא מצליח להוציא את אורו הפנימי המלא החוצה.
תומר: לפי ר' נחמן, כל הייסורים באים אך ורק מחסרון דעת ה'. "..דע, שכל מני צר וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך אין שום ייסורים ואינו מרגיש שום צער..." (ליקוטי מוהר"ן, תורה ר"נ).
אליעזר: מה שאתה אומר, זה רק ברובד החוויה, ברובד הפנימי. אבל יש גם את רובד המציאות שבו יש עניין אובייקטיבי שלא תלוי רק בחסרון הדעת.
תומר: כל הייסורים הם גם מצד החוויה וגם מצד המציאות בפועל. זה סובייקטיבי לגמרי, אין שום מציאות אובייקטיבית.
שלמה: בעצם גם כל כאב פיזי שאנו רואים אותו כחיצוני, הוא למעשה סובייקטיבי לגמרי ותלוי בחוויה שלי אותו.
אליעזר: לא כל כאב פיזי הוא ייסורים. ייסורים הם יותר מכאב פיזי. כשאדם חולה למשל אלו הם ייסורים אובייקטיביים.
תומר: אליעזר, כהנהגה כללית אני מסכים אתך, אך מצד ההבחנה היותר עמוקה על המציאות כהתגלות ה' במלואה, כל ייסורים תלויים בדעת ה' של האדם.
ראובן: עכשיו שקראתי את זה שוב, הבנתי שהלביאה היא לא רק מצד המציאות, אלא היא בעצם השתקפות בחווית המציאות שלנו של התעוררות מלמעלה. כלומר, הוא לא מתאר פה תופעה עליונה ורחוקה בעולמות גבוהים, אלא צעקת הלביאה היא החוויה שלך כאדם את אור היחידה כקריאה לשוב חזרה בתשובה אל המקור.
ניר: צריך להבין את המהלך שהוא עושה כאן, הוא קודם מתאר את התשובה כשמש ואז כצעקת הלביאה. אני מבין את זה כפשט של תשובה קדמה לעולם. שבעצם השמש, היא אור התשובה שלפני העולם, והלביאה היא החוויה של האדם את אור התשובה בתוך המציאות הנבראת.
תומר: זה ברור, השמש היא מצד המצב הסטאטי כביכול, והשאגה היא מצד חווית החיים הדינאמית.
ניר: כן נכון, רציתי רק להדגיש שנבין, כמו שראובן אמר, שכל התהליך הזה התחיל מחוץ לעולם והוא לא בא מאיתנו.
ב.
"ע"י התשובה הכל שב לאלהות, ע"י מציאות כח התשובה, השורר בעולמים
כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלהית, וע"י הרעיונות של התשובה,
דעותיה והרגשותיה, כל המחשבות, הרעיונות והדעות, הרצונות וההרגשות, מתהפכים ושבים להקבע בעצם תכונתם בתכן הקדש האלהי."
תומר: בפסקה הזו הוא מוסיף עוד עניין למהלך התשובה. שיש לה גם תוכן רעיוני ומחשבתי.
שלמה: בעצם, הרצונות השונים שמופיעים בך כקלקול, בתהליך התשובה הם הופכים חזרה להיות חלק מהטוב הכללי, כחלק מהקודש האלוהי.
אליעזר: הוא מדבר כאן על היפוך, זאת אומרת שקודם זה היה מחוץ לתוכן הקדש האלוהי.
אלעד: צריך להבין שהכל כבר נמצא באלוהות. תהליך התשובה הוא כמו רכבת שתמיד נוסעת, ואתה רק צריך לעלות עליה חזרה.
אליעזר: כלומר, אתה כבר על הרכבת ונוסע איתה, אבל בחוויה שלך אתה מחכה בתחנה ולא על הרכבת.
אלעד: בדיוק, מתוך חווית הפירוד אתה מרגיש מחוץ לרכבת, אבל בתשובה אתה מבין שתמיד היית על הרכבת.
ניר: כשאנו שומעים "ע"י התשובה הכל שב לאלהות..." על מה אנחנו מפנטזים שאנו אומרים אלוהות?
תומר: טוב מוחלט.
אמרי: עונג אינסופי.
אליעזר: השורש, אחדות אבסולוטית.
ניר: ומה השורש שלי בעצם?
אמרי: הרב קוק אומר שלהגדיר את האלוקות זה חטא. כי כל ניסיון להגדרה בעצם מצמצם אותו וחוטא לעיקר.
אלעד: החוויה של התשובה לאלוהות, היא להיות בכאן ועכשיו. כל ההרהורים והספקות באים מכך שאני לא נמצא בכאן ועכשיו.
ניר: מה צריך כדי להיות בתשובה. מה זה כשאתה אומר בכאן ועכשיו?
שלמה: אני אסביר לך את זה במשל- כשאתה אוכל שוקולוד, אתה נהנה ממנו לזמן מאוד קצר, אבל אתה בעצם במחשבות שלך מתכונן לכל מה שאתה עושה שבוע מראש, ואחרי המעשה את מתרפק עליו שוב כל החיים. כלומר, אנחנו כל הזמן בורחים לעתיד או חוזרים לעבר ולא נמצאים כאן ועכשיו בהווה.אני חושב שהכאן ועכשיו זה להבין שמה שאתה עושה עכשיו זה חלק ממהות כוללת ואתה חווה אותה בלי הרגשת פירוד.
אליעזר: מהמשל הזה אפשר אולי להכליל את הסבל האנושי תחת שתי קטגוריות: חרדה ואשמה. חרדה היא כשאתה הולך לאיבוד בעתיד וחרד ממה שיהיה. ואשמה היא כשאתה הולך לאיבוד בעבר ומתעסק בלהטיל אשמה עליך או על אחרים על דברים שכבר קרו. אך כשאתה מחבר עבר הווה ועתיד בחוויה שלך אתה נהיה שלם.
אלעד: אתה בעצם כל הזמן מושך חוטים מהעבר או מהעתיד ומפספס את הכאן ועכשיו.
ראובן: אליעזר, מה שאמרת על אשמה וחרדה, נובע בעצם מחוסר אמונה. זה לא מספיק שאתה מבין בשכל שה' טוב ומיטיב, אלא אתה חייב להרגיש זאת.
תומר: נכון, גם ידיעה וגם אמונה הם לא מושגים שכליים, השורש האמיתי שלהם הוא רק בלב, בהרגשה.
אליעזר: זה לא מדוייק, לפי בעל התניא השכל שליט על הלב.
תומר: היינו אתמול בשיעור של הרב צוקרמן והוא אמר שם אחרת. שזה בדיוק הפוך. שהשכל הוא רק ככלי לרצון של הלב והא משמש אותו.
יבגני: לפי הרב"ש, זה בעצם תהליך דו-כיווני, שניהם משפיעים אחד על השני.
תומר: לא נכון, בלב יש את שורש האינסוף. בשכל אין כי השכל הוא כלי חיצוני, לא רק בשכל הפשוט שלנו אלא בעצם בשכלים הגבוהים שלנו. בלב יש את הידיעה השלמה, בעצמותה, השכל יש התפרטות של הידיעה להשגות, להסבר. למעשה כל איברי הגוף, המקיפים, הם התפרטות של כללות הידיעה שבלב.
אליעזר: אבל החוויה מתקיימת לא רק במלכות, אלא בתפר שבין ייסוד ומלכות (כלומר בתפר שבין השכל ללב).
תומר: לא נכון, כל החוויה מתרחשת במלכות, אין דבר חוץ ממלכות.
ניר: לפי הרב צוקרמן, ישראל הוא הלב ולא המוח, הוא הכללות.
אליעזר: אבל כתוב שלשכל, יש את כל המידות בתוכו בעיבור.
תומר: נכון, השכל מקבל את העיבור מהלב.
ג.
"התשובה הכללית, שהיא עלוי העולם ותקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת
לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תקוני-התשובה
המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן
כל אותם תקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים
והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תקוני כל חטא ועון מחמורים שבחמורים עד
דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם
מנותקים זה מזה, "וכולהו לחד אתר סליקין".
ניר: מהי התשובה הפרטית שהוא מדבר עליה פה?
עדי: נראה לי שזה קשור לייעוד של כל אחד בעולם, שמתברר מתוך התשובה הכללית.
ניר: , "..והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד.." זאת אומרת לא רק התיקון של כל אדם בחיבור שלו לתהליך הכללי, אלא בזכות רוח הקודש ישנה ממש התפרטות של התהליך לכל אדם ואדם בכל פרטיו הקטנים. כלומר, ללא רוח הקודש האדם לא היה יכול להגיע לתיקונים כאלו דקים בפרטיות שלו?
עודד: אולי זה הפוך, שהאדם חייב לזכות ברוח הקודש כדי להבין את המהלכים שלה עליו.
ניר: כמו שזה נראה לי, האדם עושה תשובה, אבל ללא רוח הקודש זה לא היה מגיע להתפרטות כזו גדולה. הוא לא היה יכול לראות את הכל.
אלעד: זה בעצם מחובר. כי כמו שאומרים האדם הוא עולם קטן. כי כשאני בבאסה, אני לא רק פוגע בעצמי אלא גם בכלל, וכשאני מתקן את עצמי אז אני גם מתקן גם ברמת הכלל.
ניר: אני מנסה להבין מהי התוספת של רוח הקודש שהוא מדבר עליה. אני עוד לא רוצה להגיע לחיבור, של התשובות.
שלמה: ברמת התשובה הפרטית אני יורד בתוך התהליך האישי שלי לדקויות קטנות ולאו דווקא מתוך החוויה של תיקון כללי.
עודד: ניר, לי עדיין קשה אם זה שאתה אומר שרוח הקודש גורמת לאדם את התהליך והוא לא חלק ממנו, כלומר הוא לא מגיע להשגה בעצמו.
שלמה: רוח הקודש היא מציאות קיימת באדם ולא מציאות חיצונית.
תהילה: רוח הקודש היא בעצם הדחיפה של האדם לרצות את המציאות המתוקנת והיא זו שמובילה אותו לתשובה.
דף מקורות בהקשר ללימוד:
רצוי לקרוא את הטקסטים לפני ואחרי קריאת הלימוד בין חברי הקבוצה, כדי לחבר בין מחשבת החכמים לבין הצדדים השונים שעולים מדבריהם של הלומדים ולהרבות דעת משניהם.
ליקוטי אמרים תניא, אגרת התשובה, פרק ה', דף צ"ה:
"והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינה פנימית ומקור הדיבור הוא הבל העליון.. וכמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.. כי הנה פשט הכתוב מה שנאמר ויפח הוא להורות לנו שעל דבר משל כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו...".
אורות הקודש, מבוא, א' "מערכת חכמת הקודש" סעיף ד' - הקודש:
"הקודש, זהו היסוד הראשון, הראשי, ראשית חכמת הקודש.. מהות הקודש העצמי, בלתי נגדרת, כי הוא עומק העמקים, ראשית כל ולא ניתן להתפרש בגדר.. מלה בגרמיה הוא הקודש בעצמו, העצמי, הבלתי נגדר, אלא מתגלה בקדושת החכמה, הרצון העליון, בתורה ובעולם, שלימותא דכולא..."
אורות הקודש, מבוא, א' "מערכת חכמת הקודש" סעיף ו' – האחדות הכוללת:
"האחדות האלהית הכוללת היא סודית. אחד יחיד ומאוחד. לא רק מאוחד, כבהשקפה האורגנית, העולם כאדם גדול, אלא אחד, כל ההוויה כלולה היא בנקודה אחת, בנקודה אחת ממש. מה שאינו ניתן לציור השכל אלא באובנתא דליבא, רזית."
אורות הקודש, מבוא, ב' "רצון העולם ב'חכמת הקודש'" סעיף ז' – רצון העולם המתעלה:
"הרצון, בתור שואף, יש לו מגמה, להתעלות, בדומם צומח, חי מדבר, בפרטותם, שכל אחד שואף לצמחיה וגידול, ובכללותם, בחטיבתם הרצונית להתעלות מדרגה לדרגה... הרצון העולמי הכללי הוא כולו טוב, מהטוב הכללי, הוא פולש בכל, בכל רעיון ובכל מעשה, גם בנראה כזב ומזיק, הרצון טוב בו, שהכל אחד, ובו הרצון העולמי הכללי האחד, והכל מתעלה לטוב."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.