"האם זה סימן משמים שמה שכתבתי לא היה ראוי? או שמא זה "מניעה" מקיום רצון השם ועלי דווקא לאסוף את עצמי ולהתאמץ לכתוב את הכל מחדש?" ...או אולי רובד של ההסתכלות הוא בכלל לא ברובד הזה? האם החיפוש של התשובה הישירה הוא החיפוש הנכון, או שמא "לא מחשבותיכם מחשבותיי"...
ולא. אני ממש לא אומר שלא לשאול או לחקור או לדרוש את דעת ה' בגלל שממילא לא מחשבותינו מחשבותיו. נהפוך הוא. אבל...
"כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה, זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן. אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא, שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה" (בעל הסולם מאמר החרות)
לעניות דעתי, השאלה של רצון האל היא לא השאלה. הוא עורר בך תחילה את הרצון להביע את עמדתך. הוא שם אותך בפני אותו חשבון של עלות / תועלת מול הסבל של כתיבה מחדש את כל מה שנמחק. והחשבון הזה נעשה בתוך הרצון לקבל. במאמר מתן תורה כותב אשלג כי הרצון מבקש להשתוות עם יוצרו. מה הוא ית' נמצא במנוחה מוחלטת כן גם אנחו שואפים אל אותה המנוחה המוחלטת, ומשום כך מעוסה לנו הטרחה.
עכשיו... השאלה היא האם אתה נשאר בתוך הטבע, כלומר בתוך השכלול של הרצון לקבל, המבקש להתרחק ממאמץ, או שאתה מתעלה מעל ועושה כנגד הטבע? וגם אז. האם אתה עושה את זה בגלל שהרצון שלך לצאת מהטבע עשה את אותו השכלול או שיש כאן ראשית של "לשמה"? אפשר להשתגע, נכון? כן. אבל זה (שוב לעניות דעתי) רובד העיסוק שצריך להתעסק בו. כי מתוך העיסוק הזה אדם מגלה את הפער שבינו לבין אלוהים ויכול לדרוש על הפער הזה תשובה.
עכשיו העתקתי את הכל כדי שאם ימחק לי לא אצטרך לכתוב מחדש :)
ראובן, אני מוכרח לומר שזה מאוד סזיפי...
השבמחקאימרי, תעשה עריכה לכתב המזעזע הזה...
עמדה עניינית יותר בעניין, בהמשך אני מקווה...
שלמה, תיקנתי את הגופן וסידרתי את הפסקאות. (לא יודע מה קרה לפני זה)
השבמחקעכשיו, מה מאד סזיפי? לקרוא את הגופן המזעזע או לחיות לאור מה שכתבתי? :)
לחיות לאור מה שכתבת... זה מתסכל.
השבמחקמתסכל את הרצון לקבל... נוטה להסכים.
השבמחקלחיות כך זה לא פשוט עד השלב שאתה יוצא מטבעך, לטבע ההפוך ממך - טבע רוחני והעבודה מתחילה להיות לשמה. ואז שכר מצווה - לדעת הַמְּצַוֶּה. בעצם זו זו היא עבודת ה'.
ההתנגדות שהתעוררה בך זה העדות הראשונה לכך שיש בזה מן האמת. כי הרצון לקבל תמיד מתנגד לעבודת אמת. ואם כבר נניח שיש בחירה אז זה בלדבוק בה' מעל לדעת (הרצון לקבל) שזו היא דרגת יראה. וזה עניין ההעדר הקודם להוויה. שמתחילה האדם מגיע להכרת הרע ואז לתיקונו - סור מרע ועשה טוב - אלו שני שלבים הכרחיים.
בתוך העבודה הזו האדם מתחיל להבחין את כל אבחנות התורה, בתוכו. את פרעה ואת העבדות (המלחמה עם הרצון לקבל שלו), את גאולת מצרים (כאשר הבורא גומר בעדך ומוציא אותך מן הטבע האגואיסטי לטבע ההפוך, וזו בעצם הפעם הראשונה שאתה מגיע לידי גילוי אמיתי ומתגלה לך "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו"). את מתן תורה, כאשר בתוך כל הכלים שנבנו לך ביציאת מצרים אחרי הגלות שהיית בה אתה מקבל אור ממשי, גילוי עצום של תעשה ולא תעשה. ואז אתה מבין את שורש המצוות. וכו' וכו'.
והתהליך חוזר על עצמו חלילה בכל מדרגה ומדרגה. ובכל פעם אתה מת ונולד מחדש.
זו היא העבודה הרוחנית...
הנה קטע נוסף מבעל הסולם בו הוא מתאר את התסכול שלך:
ולפעמים קורא שבא לאדם ציור רע, שאם הוא יקבל עליו לעבוד הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, ושכל עבודתו יהיה במס"נ לה', אז באים לו ציורים כאילו הוא נאבד מהעולם, המלאה חדות חיים, וכאילו עוזב את כל המשפחה שהיה עמהם תמיד בצותא אחד, פתאום עוזב אותם. וכל התשוקות שהיה משתוקק להשיג אותם, וחשב שקצת כן השיג וקצת לא, אבל עכשיו בפעם אחת הוא אובד הכל, ומרגיש אז כאילו כל העולם חשך בעדו, ולא מוציא בעצמו שום רצון ותשוקה, שיהיה לו היכולת להתגבר על כל הציורים מה שהוא מקבל עכשיו; על עולם הגשמי... וזה נקרא יצר הרע.
איזה תאור מעולה של יצר הרע, ובכלל תחושת עבודת השם שבעל הסולם מתאר פה.
השבמחקמשמע שמי שרוצה לעבוד את בורא עולם ולהתקרב אליו, צריך להיות מוכן לחוש מוות, מוות של הרצון האגואיסטי.
תגידו,
מה זה סזיפי?
זה מה שיונתן הקריא ביום חמישי - "המיתוס של סיזיפוס" סיפור מהמיתולוגיה היוונית על אדם, לא זוכר מה בדיוק היה סיפורו, אולי הוא ניסה להלחם באלים. והאלים דנו אותו לחיי נצח מצד אחד וליגיעה ומשא - עליו לגלגל סלע גדול וכבד במעלה הר גדול, וברגע שהסלע מגיע למעלה, רגע לפני שהוא מסיים את המשא, הסלע מתגלגל חזרה במורד כל ההר, לנקודת ההתחלה וכך שוב ושוב לחיי נצח. זה עונשו של סיזיפוס...
השבמחק"אדם לא יבטח בעצמו עד יום מותו" מותו של הרצון לקבל שבתוכו, מוות שמצמיח חיים אמיתיים.. שנזכה!!!!!!!!!!!!!!!!!
תומר, זה תרגיל הקבר, לא?
השבמחק